<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב ייבא בר יוסף</h1>
<h2>דף ה.</h2>
גרסינן בפ"א דערכין הלכה המעריך פחות מבן חודש, ובגמרא ת"ר המעריך פחות מבן חודש רבי מאיר אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום. ומסיק דרבי מאיר סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמיו, כמאן כרבי מאיר. וצרכינן לרבי מאיר תרוייהו דלא תימא דגבי פחות מבן חודש הוא דגזור פחות אטו בן חודש אבל כלי לא קמ"ל רב גידל אמר רב. תו מסקינן התם אמר רבא בר יוסף אמר רב ואמרי לה אמר רב ייבא בר יוסף אמר רב המקדיש בהמת חבירו נותן דמיה כמאן כרבי מאיר. והא אמרה רב חדא זימנא דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך [כלי] עלי וכו' מהו דתימא התם דכלי הוא דידע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים אבל בהמה דבת מקדש היא איכא למימר דהכי קאמר [דאי] מזבין לה ניהלי תקדש מהשתא ואקרבה אבל דמיה לא קמ"ל. והא דרב גידל מייתי נמי בפ"א דסנהדרין אההיא המטלטלין בשלשה.
ותו גרסינן בפרק האומר משקלי עלי [כ' ע"א] ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום. אמר רב גידל [אמר רב] ונותן דמיה. והא לא אמר כלום קאמר ופריק לא אמר כלום לרבנן (לרבנן) [לר"מ] נותן דמיה. ועביד ליה צריכותא. ותו גרסינן התם בההיא הלכה בהלכה דחצי דמי עלי, תנו רבנן המעריך חצי ערך כלי רבי מאיר אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום. ותימה אי שמיע ליה לרב הא מתניתא מאי קמ"ל, השתא בחצי ערך כלי אמר רבי מאיר נותן דמיו בערך כולו מיבעיא. בשלמא לרב ייבא בר יוסף או רבא בר יוסף דאמר [וכו'], אשמועינן רבותא יתירא בבהמה מאי דלא שמעינן ממתניתא ומתניתין כדקא מפרש דלא תימא דלהקדישה נתכוין וכל זמן שלא לקחה אין עליו כלום, קמ"ל דלאלתר נתחייב בדמיה משום דאדם יודע שאין בידו להקדיש דבר שאינו שלו ולשווה דמיה נתכוין ולא דמי כל הני להא. אלא רב גידל מאי קמ"ל אי שמיע ליה ברייתא דערך חצי כלי. תו [קשיא] כל היכא דמייתינן הא דרבי מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, מייתינן לדרב גידל בסנהדרין [בהלכה] הערכין והמטלטלין [י"ד ע"ב]. והא לא קשיא כיון דרב גידל גופיה מפרש למתניתין התם כשמעתיה.
גרסינן בפרק השולח [גיטין ל"ח ע"ב] אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קני לדמי לא אמר דליהוי עם קדוש קאמר. ומותבינן לרב מהא המקדיש עבדו אותו העבד עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמי. ומשני הא מני רבי מאיר היא ורב אליבא דרבנן.
ראיתי אני הסודר שהקשו התוספות מכאן דרב אדרב. ותירצו דודאי רב כרבי מאיר סבירא ליה היכא דאין הלשון משמע כלל לתפוס ההקדש, כגון ערך כלי וערך פחות מבן חודש וכן המקדיש בהמת חבירו וכן ערך חצי כלי, כה"ג סבר רב כרבי מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולא כרבנן דאמרי לא אמר כלום, דאין אדם מוציא [דבריו לבטלה] כעניין זה שהוא אצל גבוה לשון התפסה לבטלה. אבל גבי עבד דנוכל לומר מה שהקדיש עבדו כיון דגופו לא קדיש, הכי סבר לה רבה אליבא דרב, כיון דמשמע נמי עם קדוש עם קדוש קאמר ואין להקדש כאן כלום, מיהו העבד נתפס להיות בן חורין שהוא קדוש. ורבי מאיר סבר אין לנו להפסיד את ההקדש שדעתו של זה לריוח הקדש נתכוין ולא על גופו. מיהו משמע הכי ומשמע הכי. ובכי האי גונא דלא הוי לבטלה כרבנן סבירא ליה. (דקסבר רבי) [וסבר כרבי] מאיר כל היכא דההקדש מרויח מיד, ולשון התפסת הקדש הוא. כי הא דרב ייבא דמקדיש בהמת חבירו איכא למימר דעתיה לכשיקחנה להקדישה מעכשיו, דהא שמעינן לרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם [קידושין ס"ג ע"א] ויש לומר לכך נתכוין, קמ"ל כיון דספק הוא דמי יימר דמזבן לה או הוא עצמו יהא נמלך ולא יקחנה. הילכך אמר רבי מאיר דדעתו להתפיס על מה שמזומן, וההקדש ירויח מיד.
ושאר מקומות שבתלמוד דגרסינן בהו אדם יודע שאין הדבר כן וגמר לשם כך, לא שייכי להכא. כגון המקדש אחותו דפליגי רב ושמואל כדאיתא לעיקר פלוגתא בפ"ב דקדושין [מ"ו ע"ב] ומייתי לה בשנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] גבי המוכר שדה לחבירו והכיר בה שאינה שלו דרב אמר מעות פקדון ושמואל אמר מעות מתנה. ומיהו תימה דפרכינן התם בין לרב בין לשמואל ונימא לה לשם פקדון או לשם מתנה. ומפרקינן לה כסיפא לה אי לא מקבלה. והכא בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן מאי טעמא לא פריך לרבי מאיר דאמר בכל הני משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נתפס פחות מבן חודש או כלי כשהעריכו או מקדיש בהמת חבירו לדמיה, ונימא בהדיא יהא קדוש לדמיו.
ונראה דלא דמי, בשלמא גבי מקדש אחותו והכיר בשדה ולקחה דפליגי, דהתם כלל וכלל לא אמר לשון שהוא נוטה ללשון מתנה או פקדון. אבל האומר ערך פחות מבן חודש או כלי עליו כיון דגבי הקדש [בין] בבית בין בקרקע בין בבהמה שאינה ראויה להקרבה, כתיב [ויקרא כ"ז] והעריכו הכהן, כאשר יערך אותו הכהן, כערכך הכהן, דהיינו שומא. ותנן [סנהדרין ב' ע"א] אם קרקע בעשרה ואם מטלטלין בשלשה. הילכך האי דאמר ערך כלי כלומר שומא קאמר. וכן מקדיש בהמת חבירו כיון שאין עליו [כלום], להתפיס דמיה בלשון הקדש דומיא דהקדש עילוי [היה] דעתו, והלשון לשון הקדש משמע. ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי דלא אמר כלום אם לא [הקדיש] כדרך המקדישים. אבל מקדיש עבדו שפיר משמע דליהוי עם קדוש קאמר.
ואי קשיא הא קשיא לי, הא דתנן בבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ט ע"א], איתמר הפודה את בנו בסוף שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי אמר רבא דכולי עלמא מעכשיו דאין בנו פדוי, אחר שלשים יום ואיתנהו למעות בנו פדוי. כי פליגי אחר שלשים ונתעכלו המעות, רב אמר בנו פדוי מידי דהוי אקידושי אשה, התם לאו אע"ג דנתעכלו המעות מקודשת, כדפירש רב ושמואל בפרק האומר בקידושין [נ"ט ע"א] דהני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמי וכו'. מ"מ מסקינן מעכשיו דכולי עלמא אין בנו פדוי, לרב ניחא דמעות חוזרין, [אבל] לשמואל כיון דאדם יודע דאין בנו פדוי בתוך שלשים יום ואמר מעכשיו ולימא מעות מתנה. כי היכי דקאמר גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה דאמר שמואל מעות מתנה משום דאדם יודע דקרקע אין [לו] וגמר ואמר לשם מתנה, הכא נמי כיון דיודע דאין בנו פדוי גמר ואמר לשם מתנה, והסוגיא מוכחת דהא דאין בנו פדוי דצריך להחזיר חמש סלעים לאב.
וגרסינן נמי בגיטין פרק השולח [מ"ד ע"ב] ובערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל [כ"ט ע"ב] אמר רב ענן שמעית מיניה דמר שמואל תרתי חדא הא המוכר עבדו לישראל לחוצה לארץ יצא לחירות. וחדא המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, חדא הדרי זבינתא וחדא לא הדרי זבינתא. ומסקנא דבמוכר עבדו לחוצה לארץ התם הוא דלא הדרי זביני משום דתניא בהדיא דצריך גט שיחרור מרבו שני. ואי לאו דתניא בהדיא [הוה] מספקא לרב ענן דדילמא מעות מתנה מידי דהוה אמקדש את אחותו, השתא דתניא דלא הדרי [הוא] משום דקנסינן ליה ללוקח דאיסורא גבי דידיה. וכי אמר שמואל מעות חוזרין גבי מוכר שדה בשנת היובל דאינה מכורה. ולא שייך למימר אדם יודע שאין מכר בשנת היובל, כי היכי דידע במקדש אחותו [וכן] בערך כלי וכל הני. אלא ודאי לשם מכר נתכוין. הילכך ליכא למימר גמר ואמר לשם מתנה, הילכך [מעות] חוזרין.
